אוגוסט 06 2009

איך התאהבתי בניל מילר – ומה הוא מייצג עבורי

להתאהב באדם בן 100 (נולד באוגוסט 1909),  שהכרתי רק פעמיים (בכנסים בארה"ב). ועוד יותר מזה, להתאהב באדם מת (נפטר 2002) – זה ודאי דורש הסבר. עיקרו של ההסבר מופיע באתר שהקמתי לכבודו: www.nealmiller.org

ההכרות הראשונה שלי עם ניל מילר היא כסטודנט צעיר לפסיכולוגיה שבא ללמוד עם תקווה לחשיבה והתנסות רוג'ריאנית (לחלק עם חברים רגשות ותחושות בקבוצות קטנות, ללמוד להיות מטפל מוכוון קליינט). והנה האוניברסיטה אינה מספקת כלל וכלל התנסויות כאלו ואני נחשף לשעורי "למידה והתניות" לחולדות ולמבוכים. ואז, בתוך כל העולם הזר והמוזר הזה אני נחשף לשאלותיו של ניל מילר על סוגי ההתניה השונים.

עד לכניסתו של ניל מילר עולם הלמידה היה מחולק בצורה דיכוטומית לשני סוגי למידה (או התניה):

.התניה אופרנטית – המבוססת על התנהגות רצונית המקבלת חיזוקים ועל ידי כך מגדילה את שכיחותה; והתניה קלאסית שהיא התניה של המערכת הלא רצונית (האוטונומית).

ניל מילר שאל את השאלות: האם אפשר  "לערבב" את שני סוגי ההתניות; האם אפשר לתת חיזוקים למערכת הלא רצונית ובכך להשפיע עליה; האם אפשר ללמד העלאה או הורדה של קצב הלב רק על ידי מתן חיזוק חיובי (למשל מזון) בכל פעם שקצב הלב משתנה בכיוון הרצוי; האם אפשר לשנות את התנועתיות של הקיבה על ידי התניות? וכו'.

ישאל השואל: מה כל כך מרגש בשאלות תיאורטיות -אולי אפילו משעממות אלו? ובכן, שאלות אלו נוגעות בתקווה אנושית מאוד גדולה: התקווה שנוכל לתקן ליקויים בתפקוד גופנו באמצעות תהליכי התניה. האם אפשר יהיה לתקן לב שאינו מתפקד נכון על ידי כך שנלמד לב זה מהו הקצב עליו יקבל האורגניזם חיזוק? האם אפשר יהיה ללמד מערכת עצבים שאינה מתפקדת נכון – על ידי תהליכי התניה- להגיע לתפקוד נכון?

האסוציאציה שלי לתקווה זו הייתה תמיד מילות הפתיחה לסדרת הטלוויזיה "The Six Million Dollar Man"  – סדרה העוסקת באסטרונאוט אמריקאי שנפצע בעת תאונה והקריין אומר במבוא:

"Steve Austin, astronaut; a man barely alive. Gentlemen, we can rebuild him. We have the technology. We have the capability to build the world's first bionic man. Steve Austin will be that man. Better than he was before. Better, stronger, faster"

אודה ולא אבוש כי תמיד הוקסמתי ממדע בדיוני וודאי כזה העוסק באותה תקווה שנוכל לתקן את מה שהתקלקל…

ובכן ניל מילר נגע בתקווה זו – וזו הסיבה שכל כך הרבה חוקרים ומטפלים התחילו לנהות אחרי תחום זה שהוא פיתח – תחום הפסיכולוגיה הרפואית בכלל, והביופידבק בפרט.

הפסיכולוגיה הרפואית והביופידבק הוציאו את מחלות הנפש ממרכז התמונה – והעבירו את מוקד העניין למחקר בתחום הלחץ והשפעותיו על בריאות, וכיצד שימוש בכלים של הרגעת הגוף – ביופידבק וטכניקות הרפיה שונות – יכול לתת מענה לתחלואים גופניים שונים.

ניל מילר, אם כן, לא רק שייסד את תחום הביופידבק. הוא היה גם מחלוצי המחקר בפסיכולוגיה של הלחץ, (יחד עם תלמידו Bruce McEwan ) ומהמנסחים הראשונים של הגדרת תחום הפסיכולוגיה הרפואית (יחד עם תלמידו Jay Weiss).

ובכן, ההתלהבות הראשונה מניל מיל צמחה וודאי משם. שנים אחר כך אני מוותר קצת על פנטזיות התיקון המיידי, ומבין כי יש לשלב את הביופידבק בחשיבה יותר מקיפה – אולי דינמית. כתבתי אז מאמר לאגודה האמריקאית של הביופידבק בו דברתי על התפתחות הביופידבק בישראל ושם שאלתי על השלוב של חשיבה דינמית עם ביופידבק.

" biofeedback was not very well known in Israel until recently (1993) but it has attracted interest in the last years. We believe that the main inhibiting factor was a cultural and sociological one, which is related to the Jewish tradition and culture.

Stein et al. (1978) argues that biofeedback is a product of the American society " The conceptualization of biofeedback is rooted in core feature of American cultural ethos… of immediacy with its search for rapid instant and disposable solutions".

It can be argued that the Jewish tradition does not accept "quick" and "simple" solutions and therefore tended to use analytical or dynamic theories. Rolnick et al (1993). The Status of Biofeedback in Israel. In 24th Annual Meeting American Association for Applied Psychophysiology and Biofeedback, 9-13 March 1993. Atlanta, USA: Association of Applied Psychophysiology and Biofeedback.

לאחר שכתבתי דברים אלו, הסבו את תשומת ליבי כי ניל מילר, בעצם ניסה לשלב תיאוריות למידה עם חשיבה פסיכואנליטית. ושבעצם כבר בתחילת הקרירה שלו הוא נסע לווינה לעבור פסיכואנליזה (אצל היינץ הרטמן. אצל פרויד זה היה יקר מדי – 20 דולר!).

ואז כמובן נזכרתי בשעורי המבוא לתיאוריות אישיות ובאותו שלוב מילים שאז היה עבורי כמו הברת תפל  "דולרד ומילר", שבספריהם  בנו תיאורית אישיות שלמה, המבוססת מחד על תיאוריות למידה ומצד שני על חשיבה סוציולוגית ופסיכואנליטית.

The readiness of Dollard and Miller to extract wisdom from social anthropology and clinical psychoanalysis represents, for many, another attractive feature of their particular position. They make more explicit use of socio-cultural variables than almost any of the other theories we have discussed and we have seen that their theory owes much to the impact of psychoanalysis Hall, C.S. & Lindzey, G., (1970)Stimulus-Response Theory, in Theories of Personality

בקורסים בהם אני מלמד ביופידבק, אני תמיד מזכיר את ניל ואת הניסוי הקריטי שלו המנסה להבחין האם השליטה בפיזיולוגיה היא דרך תהליכים פריפרים (נשימה ועוד) או דרך התניה של המערכת האוטונומית. השנה שוב לימדתי את ניסוייו הקלאסיים וגם סיפרתי קצת על כך שנבחר לאחד מעשרת הפסיכולוגים המובילים של המאה הקודמת, ואז ראיתי כי השנה באוגוסט ימלאו  100 שנה להולדתו. אני זוכר היטב את חגיגות 150 השנה להיוולדו של זיגמונד פרויד. אכן התקנאתי, החלטתי ליזום חגיגות המאה ל"ניל שלי" . די מהר קיבצתי סביבי קבוצה של תלמידיו – רובם נעשו חוקרים ידועים לכשעצמם – והקמנו אתר  שמנסה להוות מעין מאגר לחשיבה אינטגרטיבית בתחומי הפסיכואנליזה ותיאוריות התנהגותיות (ראו שם מאמר מעניין של Paul Wachtel  אחד מחלוצי השלוב הדינמי והקוגניטיבי.) שלוב של תיאוריות פסיכולוגיות עם neuroscience  (ניל מילר הקים את ה Society for Neuroscience ) וכמובן חומרים מרתקים בתחום הביופידבק והפסיכולוגיה הרפואית. בעצם כל אחד מהעמודים שם  מייצג חשיבה אינטגרטיבית שבגללה התאהבתי בניל מילר (ראה שוב www.nealmiller.org)

 

 

 

סגור לתגובות

התגובות סגורות.