כל טיפול פסיכותרפואיטי מכוון לקראת היכולת לפרידה ולסיום. הרעיון הוא שהמטופל שלא הצליח לווסת את חייו ואת מתחיו, רכש בעת הטיפול יכולות וכישורים שכעת מאפשרים לו להסתדר ללא הטיפול.
ההנחה היא גם שחלק מבעיות הפסיכולוגיות של המטופל נבנו בעת מצבי מעבר או פרידה, ולכן עבודה על שלב זה בטיפול עצמו מאפשר לשחזר קשיים הקשורים בתהליך זה.
בטיפול באמצעות ביופידבק הסיום קשור גם ב"גמילה" מן המכשיר – ביכולת של המטופל לשלוט בתגובותיו הפסיכופיזיולוגיות גם ללא משוב ישיר. בשלב זה על המטופל לקשר רמזים פנימים של הגוף עם הקריאות הפסיכופיזיולוגיות ולסגל לעצמו בכך מעין משוב פנימי.
שלב זה של הטיפול אם כן עוסק ביכולת לבצע את תגובת הרגיעה גם ללא המכשיר. כדי להגיע לכך יאפשר המטפל מדידות של המשתנה הפיזיולוגי אך ללא הצגת המשוב. המטופל ידרש "לנחש" מה מצבו הפיזיולוגי וכן לנסות לדוויח האם הקו של הגרף הוא במגמת עלייה או ירידה. שלב זה יאופיין בהתלבטויות של המטופל האם הוא כבר יכול לעזוב את הטיפול והאם הטיפול השיג את מטרתו. יעלו שאלות של תלות ועצמאות וגם התמודדות עם אובדן הפנטזיה "שכל הבעיות יפתרו" או "שאני לא אתרגש יותר. נצפה שבשלב זה של הטיפול יושם דגש רב יותר על החלקים הוורבלים ועל הדיאלוג הפסיכוטרפואיטי.
זה הזמן גם להתמקד בהערכת השגי הטיפול: ביכולת למודעות עצמית גבוהה יותר, בפיתוח היכולת לוויסות עצמי, ובהשגת חויית שליטה עצמית טובה יותר, שליטה המושגת לא על ידי מאמץ אלא על ידי קבלה והשלמה.